ראיון בתכנית הספרות ברית מילה עם שלומי חתוכה
להאזנה: ברית מילה- כאן תרבות
ראיון בפודקאסט של 'המוסך' עם ריקי כהן ודפנה לוי
להאזנה: הרגע המיסטי הזה - המוסך
ראיון בפודקאסט 'שיעור חופשי' עם דוד מורדוך
להאזנה: פואטיקה יומיומית - שיעור חופשי
ביקורות בכתב על הספר:
רן יגיל, ביקורת ב'הארץ', 10/8/21
ליאור הוכמן, ביקורת ב'מוסך', 2/9/21
יש אמהות שמחות
רשימה של אלי הירש על הספר, פורסמה ב-5/3/21 במדור הספרותי של ידיעות
כשהתחלתי לקרוא את "מעבר לאופק השכמות"‚ ספרה השני של המשוררת והעורכת הדס גלעד, חשתי בעיקר פליאה. משהו במפתח הרגשי של השירים הפתיע אותי. לקח לי זמן להבין שמדובר בשירים מאושרים, וליתר דיוק: בשירים שאינם מתביישים לשקף ולחגוג חוויה מתמשכת של אושר משפחתי ואימהי, אושר שכולו אהבה. גלעד היא לא המשוררת הראשונה שכותבת שירי אושר הוריים. להפך, זאת מגמה רווחת בשירה הישראלית של ראשית האלף השלישי. אלא שהמגמה הזאת בולטת למרבה הפלא הרבה יותר אצל גברים (כמו רפי וייכרט, ליאור שטרנברג, אלי אליהו, יקיר בן משה, אם להזכיר רק כמה) שהאבהות סידרה להם בבת אחת את הראש וארגנה מחדש את תמונת עולמם והפואטיקה שלהם – הפכה אותם ממשוררים רדופי ספקות קיומיים למשוררים מחוייבים, כוהנים של ערכים משפחתיים. ברור שאצל אימהות האושר לא פחות עמוק, ועם זאת העיבוד הפואטי שלו נוטה להיות לא רק הרבה יותר מאוזן אלא גם הרבה יותר מיוסר, ואפשר להבין למה. האימהוּת כרוכה בהרבה יותר כאבים, ויש בה משהו גורלי מדי, לולאתי מדי, כמעט חונק: בניגוד לאבות שמתמסרים לגילוי עצמי שיש בו משהו טווסי, האימהוֹת, גם כשהן שמחות מאוד, פשוט כורעות תחת העומס, ולמען האמת הן גם לא תמיד כל כך שמחות.
וזה מה שהדהים אותי אצל גלעד – הביטחון העצמי הפנטסטי, שלא לומר הנינוחות והגאווה, שבהם היא פורשת במילים צלולות, מהפנטות ברהיטותן, את האושר האימהי שלה. ברגעים הראשונים כמעט התחשק לי למחות, להגיד משהו כמו: היי, הדס, לא כולן זוכות להיות אימהות, בטח שלא אימהות שמחות כל כך. אלא שאז תפסתי את עצמי: למה לא, בעצם? כי ברור שגלעד משמשת בשירים האלה פה ללא מעט נשים שזו בדיוק חווית האימהות שלהן – אושר סמיך ואינטנסיבי, שאף על פי שיש בו (וגלעד לא מתכחשת לכך, כמובן) מידה לא מועטה של ויתור, התייגעות וכאב, זה בדיוק מה שהוא – אושר. נכון שאנחנו נוטים להאמין ששירה היא עמוקה יותר ככל שהיא כואבת יותר, אלא שמאז ומתמיד היה לשירה גם צד מואר. בתהילים יש לא רק תחנונים מוכי סבל אלא גם שירי הודיה והלל, ואפילו הנביאים כתבו לצד נבואות חורבן גם נבואות נחמה. וכנראה שזה בדיוק מה שגלעד יודעת לעשות הכי טוב: לכתוב גרסאות בנות זמננו של שירי הודיה ונחמה. ומה שמעניק לשירי האושר האימהי שלה תוקף ועומק היא רגישותה למיקומו של האושר בזמן: לא בעבר או בעתיד אלא ממש ברגע זה, באמצע החיים, בעצם הימים האלה: "החיים גואים בנו עכשיו, גואים ורודים," היא כותבת, והחיים הם כמובן הילדים והטיפול בהם והקשב אליהם אבל לא רק: הם גם כל השאר, כל מה ש"מעבר לאופק השכמות".
ויש משהו נוסף שמעניק לשיריה של גלעד תוקף ועומק: נחישותה להתוות גם באימהות, על חוסר הגבולות שלה, גבולות פנימיים. למשל בשיר "חלקיקים", שעוסק בבחירה להפיל, שמתרחשת גם היא, כמו הלידות והעמל האימהי, בעיצומו של ההווה. או בשיר "זהב סגור", שבו בלב הבועה המשפחתית מתהווה מחדש בועה קטנה יותר אך לא פחות אוהבת – הבועה הזוגית, המינית, שמחזירה את ההורים לעצמם. ולא פחות משמעותי בהקשר זה השיר "מחלקת יילודים", שבו האושר האימהי לא נעלם אבל מפנה בתוכו מקום לקשת הרבה יותר רחבה של גורלות נשיים, שלצד אהבה ואימהות יש בה גם פחד וזעם, אלימות ואלימות נגדית. "חיה נוהמת בתוכי," היא מספרת. "העולם רועד/ במחלקת ילודים."
המשוררת ענת לויט כותבת על הספר
מתחילתו של הספר התנגן בי משפט אחד: אלוהים נברא בפרטים הקטנים. ומהם הפרטים הקטנים שגלעד כה מיטיבה ללכוד אותם ולהמריא אותם בהינף מילים בודדות גבוה גבוה מעל אופק השכמות? הפרטים הקטנים מצויים בחיי רבים מאיתנו, ועינינו למצער לא אחת טחו מראות, מלהתבשם מעצם קיומם ולהיות שמחים בעצם חיינו עצמם. הפרטים הקטנים הם החוויות הכי יומיומיות הקשורות בהורותנו, בזוגיותנו, בטבע הרוחש סביבנו - ממש הושט העין וגע בו. כל הפרטים הללו או מעין אלו נלכדים היטב היטב בעין המשוררת שמתרגמת אותם בתוך מעין סיפורים קטנים-גדולים, כך שחשתי ממש בתוך חדריה - חדרי ביתה ויותר מכך חדרי הנפש שלה.
עד כמה שמחתי לגלות שאכן כבר מתחילת מסעי עם הדס גלעד בתוך הווית שיריה המרתקים מתוקף היותם סיפוריים ואינטימיים קלטתי את מפתח המפתחות לריגוש שלי בעת הקריאה. בעמ' 95 בשיר 'סגר' מצאתי את השאלה הרטורית הבאה: "האנושי הוא האלוהי?" ועל כך משיבה הדוברת בשיר תשובה לכאורה קונקרטית ובאותה עת עצמה רווית חוכמה וכוחות מינוף ותעופה על כנפי הציוריות/הדימוי/המטאפורה שרק שירה במיטבה יכולה לכמותן: "אין באמת את מי לשאול. הילדים בכל אופן אוכלים ומתארכים. הילדים יפים./ מה שמחזיר אותי לאפרוחים. השבר הוא חריץ הצצה אל באר/השברים. כל מה שעלול להשתבש משתבר במים הכהים. אני/מתגעגעת להורים שלי. הפרידה הגדולה חולפת במחשבה. כל/הנחלים זורמים אל הים וים המוות הוא הנמוך מכולם".
עוד מוטיב חזק מאוד בשיריה של גלעד, שבולט וסוחף במיוחד בגלל המעטפת הפרוזאית שעוטפת לא מעט מהשירים, זו המוזיקליות של הכתוב. המקצב שחל ותקף בכל תמונות החיים השגורות והמוכרות ביותר. זהו מקצבם המטורף של החיים אך הוא גם - על פי שירי גלעד - מעניק להם את הנופך המוזיקלי המרומם. שגרת החיים מספקת את התווים ליצירת מוזיקת המקרה השמימית. הנה קראו את השורות הללו מתוך השיר 'לחם ושירה': "חוזרת עם סל מלא שירים על כתף ימין/ובידך השמאלית מחזיקה כיכר לחם/מאיצה כדי להספיק להניח את הטנא בבית/לפני שתאספי את הילד שלך מהגן/(הילד. הילד שלך. את עומדת בפתח הסלון/שוערת במשחק כדורגל, וקוראת:/'שתיים אחת לאמא', עדיין מופתעת/מההד העגול של שמך הנוסף).... מי חשב שאפשר יהיה לכתוב משהו בצפיפות הזו/בדוחק הסמיך, בהמולה השוקקת מי חשב/שאפשר יהיה לדרבן את הרגע בקריאות 'יאללה'/או יותר מזה - להיכנע לכובד העכשיו בלב נכון".
ולסיום שימו לב כמה פשטות לכאורה, ערטול מדויק שבמדויק ובמיוחד במיוחד אהבת השירה ומלאכת כתיבת השיר יש בשורות השיר הנפלא 'ככה': "אני באה אל השיר/בידיים ריקות./הוא לא מבקש דבר./הוא אי/יש קטן/וו חיבור/בתוך הסך הכול./היום נפלנו/זה על צווארו של זה".
אכן שיריה של הדס גלעד הגשימו אצלי בעת קריאתם את תכלית השירה בכלל - ולבטח שירה במיטבה שאין כנפיים טובות ממנה להנאה גדולה משגרת החולין. השירה אכן הייתה ותהיה תמיד וו חיבור לשגרה עצמה ולעצם מכמני הקיום האלוהי הטמונים בין פרטיה.
