איך היה ברומא
אז איך היה ברומא
שואלים אותי איך היה ברומא. אם היה כיף ברומא. אני אומרת, היה יפה. יפה ברומא עד לקצות האצבעות. אבל מוזר להיות לבד פתאום. אחת פתאום, במקום אחר כל כך, ומוזר מכיל בתוכו קרון של זר. כמעט לא סיפרתי איך היה, ודי מהר הפסיקו לשאול אותי. לפני שאבק השגרה יכסה לגמרי על הזכרון (רק בחלומות אני עדיין עומדת ברחובות רומא ותוהה לאיזה כיוון עלי לקחת את הרכבת) הנה כמה סקיצות מחשבה, שעלו תוך כדי הליכה, ישיבה בכיכר, בהייה מבית הקפה ושלל תנוחותיה של עוברת האורח.
פנתאון
כתבתי ביומני: "ראיתי את הפנתאון והוא מרשים מאד. יש פתח לאלים, ודרכו הם יכולים להתגלש פנימה הישר מהשמיים. (איך נסעתי עם נעליים לא נוחות?) יש משהו טיפשי בחוויית התיירות."
ברחבת הכניסה לפנתאון מכר הודי צעיר מזכרות איטלקיות. בפנים צלמו המבקרים את התקרה, מסוג הצילומים שיהיו דלים וחלקיים ביחס למציאות. תיירים עם ספרי מדריך לרומא ישבו על ספסלי העץ, קראו, נשאו עיניים ושבו לקרוא. הייתי רוצה לראות את הפנתאון עירום. הייתי רוצה שיהיה בו מופע מוזיקה, שזמרת נשמה, נניח נינה סימון, תעמוד מתחת לפתח עם קרן האור ויהי קול וגשם ייפול פתאום.
משהו שאזכור: קראתי במדריך שלא יודעים לאיזו תכלית נבנה הפנתאון. העובדה הזו מצאה חן בעיני. שיננתי את המילה: אוקולוס (שמשמעה פתח עגול). אני אוהבת מילים ספציפיות. אולי יש עוד מילים באיטלקית שמגדירות סוגי פתחים? אני מגדירה- אוקולוס: פתח עגול דרכו יכולים האלים להושיט יד ולקשור את שרוכי נעליך.
פיאצה נבונה
כל כך יפה ומשובב לב בפיאצה נבונה. כולם רוצים להצטלם עם נתח של יופי. לומר, הייתי כאן, ולחייך צבעוניים בחזית האלים הלבנים. בכל כיכר יש הודי שמוכר מוטות סלפי. אני מתבוננת במצטלמים: מי מחזיק את המוט? לרב המצטלם, שמצלם את עצמו, אלא שגם בזוג יש את אוחז המוט, והוא זה שבדרך כלל מי שיביים את התמונה. בשביל סלפי דואט צריך להתקרב. זה ריקוד קטן שרואים שוב ושוב מסביב לכיכר: זוג מתקרב, פנים שעונים אל פנים לצורך הצילום, חיוך. אחרי הלחיצה מגיעה התפוגה, מהירה, ואחריה בדיקת התוצאה, שלפעמים מחייבת חזרה על צעדי הריקוד. רגע התפוגה מרתק אותי. אני חושבת על צפירות. על רגע המעבר בין אי תנועה לתנועה. זה אמנם אחרת בתכלית, אבל יש נקודות דמיון. בצפירה יש ניסיון לעצירה בעצב, והיא ארוכה יותר, ואילו בצילום סלפי על רקע כיכר ברומא, יש ניסיון לעצירה בשמחה, והיא קצרה יותר. עמידת דום אינה מונצחת, על אף שהיא ארוכה, היא תעבור, ואילו קיפאון הסלפי הקצר, יישאר, לכן הוא מחייב התגייסות לשמחה, וההתפרקות שלו מהירה וחדה יותר. בצפירה יש מודעות סביבתית. שותפות לעצירה ובחינה שלה במרחב. בסלפי, על אף שהכיכר הומה במצטלמים, אין יחס מודע בין המצטלמים. כל אחד כביכול לעצמו, גוזר פריים שבו הוא, או הוא והיא, עומדים בחזית היופי, לוחצים ידיים בעסקה בלעדית עם הנצח.
ליד פיאצה נבונה עוד כיכר קטנה. אפשר להתבונן בפסלים מקרוב מבלי לחצות את חומת המצטלמים. אני חושבת לרגע שאולי הייתי עסוקה מידי בהתבוננות בסצנת הצילום, ובעצם שכחתי את העיקר. מכל מקום אני רוצה להשאיר לי לכל הפחות חותם זכרון אחד. אני מסתובבת סביב הכיכר הקטנה. מרחיבה את עדשת המבט כך שתקלוט את רצף הכיכרות ואז מצמצמת אותה לפסלים הקרובים אלי בלבד, עד שעיני נחה על ישבנו הנאה של נפטון. לזכור את זה.
יומן קפה
לא שאלתי איך הוא ישן, מתי קם ומה אכל. הילד שלי. (זקן בחליפה חולף לצדי, צמוד מסביב לכסא) האם צריך זמן כדי להתגעגע? נדמה לי שהגעגוע נעוץ בגוף. אני חושבת על משקל גופו על גופי. איך יכולתי לחשוב לעצמי שארגיש חופשיה, כלומר, שאצא מהקשר. (בואי נודה, לא חשבת שתצליחי) אני קשורה. גם הנוסעת שלי, דמות מוכרת מעברי, שקיוויתי לפגוש, כבר אינה אותה נוסעת.
שוק הפרחים
חלמתי בלילה על שיח הדס. הוא צמח בחלקה קטנה בתוך אדנית והשקתי אותו. הוא לא השתלט על רוחב האדנית, אבל לצמיחה לגובה אין גבול, והוא עלה כעמוד. בבוקר חציתי את הגשר מעל נהר הטיבר והלכתי לשוק הפרחים, שוק קטן וצבעוני, סמוך לשוק הירקות. אחרי סיבוב ריחני חיפשתי קפה והתיישבתי בפינת הכיכר הקרובה, פיאצה דה פרנזה. ברחבת הכיכר היו מונחים זרי פרחים, וסביבם חגו צלמים. חשבתי שאולי אני עדה לצילומי סרט, ושאלתי את המלצר מה זה. הוא דבר אנגלית שבורה. אמר, פרחים. שאלתי למה מצלמים. הצביע על הבניין הגדול שממול, ואמר, צרפת. הבנתי שאני לא מבינה. לא שמעת מה קרה בצרפת? שאל. לא הספקתי לשמוע. בעצם, אני מסתובבת בלי לשמוע כלום. זה חלק מהרעיון. הוא נסה להסביר לי בשפת הסימנים, ואמר מאה אנשים ועשה תנועה וחצי עם היד, שדמתה להצטלבות, אבל מיד התבהרה לי. ישראלית לא צריכה הרבה דמיון בשביל לחבר מאה לתנועת עריפה. המלצר הציע לי לקנות עיתון ועבר לשולחן הבא. הסתבר לי שהתיישבתי בבוקר שבת מול שגרירות צרפת. ערב קודם לכן, בחנות נעליים, ספרה לי המוכרת על פיגוע שהיה במילאנו. היא חיה פעם בארץ ואמרה לי בעברית: את תראי, עוד הולך להיות בלגן גדול.
אי אפשר להתנתק מהעולם בתוך העולם. הוא זוחל אליך על גחונו.
מה זה להרגיש בבית?
בעיר זרה אני מרגישה בבית כשאני חוצה באדום, כשאני רואה צוצלת, כשאני אומרת לעצמי, זה כמו
וותיקן- דברים שאזכור:
ברחבת הוותיקן, לצד המולת תור הכניסה הארוך-ארוך, נרדם תייר, עם מדריך רומא על החזה, וידו על המדריך, בתנוחת שבועה בספר התורה/
עיני הזכוכית השחורות של אתנה. מהלך פיסולי שכוונתו הייתה להפוך את האלים לאנושיים יותר/
הפרט הקטן: לאונרדו דה וינצ'י חתם את שמו מכל המקומות- על החזה של מריה/
בפסלו של הפסל המודרני (ששכחתי את שמו), שהוצב בשנות התשעים באחד הגנים, עגול ברונזה עצום, מעין עולם המסתובב על צירו, או אולי שלד פה פעור מלוא שיניים, אני מבחינה למעלה, בין שני ניבי מתכת, בנוצה קטנה ולבנה, תלויה רועדת./
נקודת החן מעל שפתה של המדריכה סוזנה. סוזנה לא סובלת שדוחפים אותה. את צריכה להחליף עבודה, אמרתי לה. זה לא רק פה, היא אמרה. זה ככה בכלל, ברומא. אל תבואי לישראל אם כך, אמרתי לה. היא מדריכה שני סיורים ביום. היא אמרה לי איפה כדאי לקנות נעליים./
הקפלה הסיסטינית- אני שמחה שיש סופסוף מקום שאסור לצלם בו (למרות שמתפתה לדמיין סצנה של המון שמנסה להצטלם סלפי עם התקרה) יש יופי מעשה ידי אדם שמשיב רוח. עד כדי כך.
יומן קפה
למה אני לא מצלמת? כי אין לי מה להוסיף. כי הקווים שלמים ומושלמים. חשבו על הכל. מיותר לצלם פסל יפה. זה מוריד מערכו. מיותר לצלם את הנצחי. הצילום מנציח את החולף החולף החולף. צריך להיות איזה חיכוך כדי שאתערב במבט. כדי שאגיד, ראיתי.
(להשאיר את המחשבות וללכת לטיול. אשה בעיר אחת. הולכת. עם מפה קטנה. יושבת. קמה.)
ארוחת ערב
הזוג האמריקאי בשולחן הסמוך מתווכח מבלי להתווכח. היא נוטה אל עבר השולחן. הוא יושב באמצע הכסא. היא אומרת דברים ברגש. הוא מתחיל כל משפט ב'אבל'. "But in the physical reality…”
אני שותה יין אדום ופולה את עלי הרוקט מהפיצה. בשלב מסוים מתערפל תוכן השיחה ונשארת רק התהייה למה הוא מתעקש. האם יש דבר כזה שאפשר לכנות, אבל באמת לכנות, המציאות הפיזית.
על הגשר
יש משהו מטופש בלהיות תיירת. אני רוצה להכיר את ארון התבלינים. להכין ביחד ארוחת ערב. לשבת על שפת הנהר בזמן שיחות הלילה והצרצרים. בא לי להתנשק בפעם הראשונה. עם מוכרת הגלידה שבחרה לי טעם פיסטוק או עם נפטון, גבר עז שעולה מתוך קונכייה. בא לי להתנשק על הגשר. להידחק בין המעקה הקר לגוף החם. בא לי להתאהב מחדש באהובי. כמו שני החלונות המוארים עכשיו בבניין ממול, ודולקים כשתי עיניים תאומות, מוקשתות בפליאה. ככה להיות קרובים, שותפים לחדר אחד, עם הפנים לעולם.
שדה התעופה
זה עדיין בלתי נתפש בעיני שזה קורה. שאנשים חוצים את האוויר בציפורי מתכת כבדות. אנשים וחפציהם. נפרדים לשעה קלה. כל אחד במסוע אחר, נבדק, נשקל, נספר. זה ככה כל הזמן. כל היום. ועכשיו נכפיל בעולם. כמה אנשים חוצים את האוויר ביום? אני חושבת על עובדי שדות התעופה. על עובדי הניקיון. על מנקות השירותים, שנדחקות בין רגלי הנשים, כי אין הפסקה בזמני הטיסות. תמיד מישהו עוזב או בא. איך זה מרגיש לנסוע כל יום ברכבת לצד אנשים עם מזוודה, שנוסעים לחופשה או לעבודה- מה זה משנה, הם נוסעים, ואת מגיעה לשירותים של שדה התעופה לשמונה שעות וחוזרת הביתה. ננעלתי בתא שירותים. עובדת ניקיון פתחה לי. זו הייתה הזדמנות להגיד תודה כנה.
עננים
מלמעלה כל הערים נראות אותו דבר, תכשיט צפוף על צוואר האדמה. (לזכור שעיר זה בעצם מקום שבו גרים הרבה אנשים שאת לא מכירה, שלא תמיד מכירים אחד את השני, שעומדים בחלון או על הגשר, שנוסעים בחשמלית בדרך לאן, שעם מישהו מהם בטח היית יכולה לדבר חיים שלמים) ואיך זה שאחרי הכל, אין דבר יפה יותר מעננים.
