כמו קולומבוס- מחשבות על שפה

February 21, 2016

על אף שניסיתי לעקוב בקנאות, בעיניים פקוחות וסקרניות, אחר התפתחות השפה של הלל (ילדי, בן הכמעט שנתיים), לא הצלחתי לתפוש את הפלא. בדומה לשאלה שמעסיקה אותי מילדות, איפה נקודת המעבר בין הזר למוכר, והגילוי המתמיד, שזו לא בדיוק נקודה, אלא שזהו רצף שאפשר לזהות את מהלכו רק בדיעבד, כך קרה גם עם השפה. התשובה היא כנראה שלא מדובר בתהליך קווי, אלא בתנועה מעגלית מתרחבת של כמה מעגלים בו זמנית. הצטרפות עגולה היא שונה לגמרי מהצטרפות קווית, ואי אפשר למדוד אותה או לזהות אותה בכלים קוויים.

יום אחד ופתאום יש. קם דבר. המילים הבודדות שבהתחלה אפשר לספור, כבר רבות מספור. כמה מאות? אלף? יותר? אחריהן מופיע חצי משפט. שתי מילים שמתרחבות לשלוש, ועוד קפיצה- הכל הולך. תואר ופועל מתיישבים יחד. אפשר להכביר במילות תואר. אפשר לחזור על מילה ולהדגישה. והנס הגדול, אפשר לדייק בראייה- להביט בשמי הלילה ולומר: חושך סגול.

יום אחד זה פתאום התחוור לי. הקטון הפך בבת אחת את אבני השפה ויש לו דרך והוא בהיר. אני אומרת לו מילים, והוא מבין את משמען. הוא מדבר אלי, ואני מבינה. וככל שעקבתי זה קרה פתאום, כמו ששדה פורח.

 

הפה זוכר

בוקר חורפי אחד, קראתי להלל לבוא ללבוש מעיל. הוא חזר על המילה מעיל, והמשיך: מעיל- מעל. הוסיף את המילה מעל כשוקל על מאזניים, וחזר, כמאשש לעצמו את התגלית, המאזניים קרובים לנקודת שוויון.

איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? חשבתי על בגד ובגידה, מעיל ומעילה- אבל ההקשר הפשוט, הטבעי, נעלם מעיני. אני מנסה להתחקות אחר מהלכי החשיבה, האם זו חשיבה ספציפית שלו או שכך לומדים שפה?

הוא טועם את המילים כמו יין. משהה אותן בפיו, הוגה. בודק את אפשרויות הטון.

שפה, לשון- העברית מספרת לנו כמה חושני ללמוד אותה, כמה פיזית יכולה להיות הלמידה. המילה, אני מדמה, נתפשת בחיישני זכרון הפה. אם הגוף זוכר חוויות שונות, חלל הפה וודאי צורב את זכרון המילים, סמוך לחיישני הטעם. כך, כשמילה נהגת, היא יכולה להזכיר מילה אחרת, דומה בטעמה.

מעיל לובשים מעל. מעל לובשים מעיל. ברור כשמש.

 

השפה שלפני השפה

לפני שפרח השדה בבת אחת, נראו ניצנים רבים, והייתה שפה יפה ומתוקה, קדם-שפה, שכתבנו את מילותיה בפנקס כי ידענו שיום אחד נשכח אותן, וכמו שיני חלב הן תוחלפנה בקבועות. לא חשבנו שהיא תישאר מאחור מהר כל כך, אבל ליתר בטחון שמרנו לעצמנו כמה מילות מחמד: פומפן הוא הליקופטר, נינון הוא תינוק, דונדון הוא יוגורט.

למרות שהמילים מסוק והליקופטר כבר נהגות בבטחון, מידי פעם מגניב הלל את המילה פומפן, והיא עכשיו מעין שפה משותפת בין חברים, שנאמרת בהומור, עם מודעות לכך שהיא בינינו. (הוא מסתכל כבודק: את זוכרת כמו שאני זוכר? יש לנו שפה משותפת?)

בוקר אחד ראינו עורב בצד הכביש מנקר בציפור קטנה ממנו. כנפיה היו מוטלות לצדדים, וחזה הלבן פנה מעלה עגול ככיפה. הלל הסתכל ואמר: עורב אוכל כנף עם דונדון.

עורב אוכל כנף עם יוגורט. איזה חיבור רענן ותמים. בלי עקבות חיה האורבת לחיה קטנה ממנה , בלי פחד. ראיה לשם ראיה. ראיה לשם קריאה בשם.

 

קומה חדשה

השלב הבא בהתפתחות השפה הוא גילוי המילה כמו. זו אינה סתם מילת קישור, זהו גשר. הגשר הזה מפגיש בין שני מעגלים של מחשבה. איזה יופי. השיחה יכולה להעמיק מעבר לדבר עצמו. אני יכולה להיות שותפה למחשבה שמאחורי המחשבה. כמו, היא הילה למילה.

הלל זוחל על הרצפה ומדווח: הלל זוחל כמו זחל. הלל יושב מתחת לשולחן ומדווח: כמו הבית של יעל. הלל מנדנד פלח מלפפון ומדווח: שט כמו אוניה.

זה הבדל משמעותי בעומק השותפות ששפה יכולה להציע. אם נדמה היה לי שהמילה 'כמו' היא רדודה (היו שנים שנמנעתי ממנה בכוונה בכתיבת שירים), אז הנה היא חוזרת כדי ללמד משהו חשוב בתקשורת. מידת ההתקרבות גדלה: אתה מזמין אותי להבין איך אתה רואה את הדברים.

ואז התגלתה קומה נוספת. בוקר אחד הביט הלל בעץ העירום בחצר. הצביע ואמר: ענפים. וחזרתי, נכון. ענפים. השתהה עוד רגע ואמר: ענפים כמו ציפורניים.

 

המילה היפה ביותר

המילה היפה ביותר בפיו: ביחד. הוא אומר אותה בהמשכיות כאילו עליה לחצות גשר בידיים משולבות

מבלי שאף אחד יפול: ב  י  ח  ד. בשיווי משקל בין כל ההברות. הוא אומר אותה בבקשה או בהתלהבות. הוא אומר אותה בהכרת תודה. הוא אומר אותה ברוך.

מניח שתי כפות ידיים קטנות וחמימות על ידי האוחזות בכידון האופניים, ואומר, ביחד.

 

עד עכשיו לא שמתי לבי ליופיה של המילה ביחד, שהיא לא רק תיאור, אלא גם אופן פעולה, ואולי אפילו יותר מזה, היא הזמנה אל תוך היחד. הזמנה אל תוך הבתוך.

ארבעים שנה שאני הולכת בתוך השפה, ופתאום מישהו (ילדך, ששפתך-שפת אמו) מגלה לך את אמריקה.

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2015

Please reload

ארכיון

Please reload

הרשמה לעדכונים