אני זוכרת - רשימה אישית

October 26, 2016

 

 

אני זוכרת את השיר הראשון ששיננתי בעל-פה. הייתי בכתה ו'. אור שטף את חדר הכתה. קראתי את השיר פעם אחר פעם בפליאה. זה היה כמו לשמוע סוד שצריך שהות כדי להדהד אותו עד שיגע בתחתית הבאר. זה היה שיר תפילה של לאה גולדברג: "למדני אלוהי/ ברך והתפלל/ על סוד עלה קמל/ על נוגה פרי בשל/ על החירות הזאת/  לנשום לחוש לראות/  לדעת לייחל להיכשל..". הייתי בת אחת עשרה וחצי. הכנו אז אלבום מתנה בהפתעה להורים לכבוד התבגרותנו. קישטתי את כל הדפים במסגרות כחולות, חצאי עיגולים שהשתלבו זה בזה. כתבתי את עתידותיי, הרחוקים מאד מההווה הממשי, אבל מתחת לעתיד הנוצץ (אני זוכרת שכתבתי על האוטו האדום שלי עם הגג הפתוח ועל שלושת ילדי, שהמצאתי רק כדי שאוכל לתת להם שמות) למדתי את השיר בעל-פה. הוא הלך אתי מאז והוא הולך אתי עדיין. יום אחד, כשאלמד אנגלית, אבין שהביטוי “by heart”, מדבר בדיוק על זה.

 

אני זוכרת את ספר השירים של רחל. ספר צהוב עם ציור- אולי של סירה, אולי של תכול הכנרת. הוא היה שייך לאבא שלי, ומספרי השירה הבודדים בבית. אבא שלי גדל על שפת הכנרת, והרגשתי שהספר נושא מטען מיוחד. קראתי את כל השירים. את חלקם למדתי בעל-פה. היה להם ניגון. חברתי גלית, שהייתה שותפה פואטית לכתיבה ולקריאה, הצטרפה אלי לפתיחה בשירים. היינו יושבות ושואלות שאלה, וכמו בפתיחת קלפי טארוט, פותחות בספרה של רחל. התשובות אף פעם לא היו אופטימיות, אבל תמיד יפות. אני מכירה את שירי רחל כמו שמכירים סיפור ילדים ששמעת שוב ושוב. כמו מוסיקה.

 

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם שירי יהודה עמיחי. זה היה בתיכון. לא הייתי מחובבי שיעורי הספרות. הייתה לי מורה מנומשת ותזזיתית, והשאלות שהיו אמורות להוביל למשמעות מסוימת, הובילו אותי לבהות בחלונות ולנדוד למחשבות אחרות. הגעתי למסקנה שאני לא מבינה בזה. אבל אז הופיעו השירים של יהודה עמיחי, והדימויים התחברו לתחושה, וזה היה כמו ניסוי בחשמל, ונהיה אור. אני זוכרת את השורות בשיר 'זכר אבי': "נהרות ידיו נשפכו אל תוך מעשיו הטובים", והשורות בשיר 'לא כברוש': "לא כברוש. לא בבת אחת, לא כולי, אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות”. השפה הזו דברה אלי. דברה באופן שהיה מוכר לי מאופן המחשבה שלי, תמונות התחברו לממש.

 

אני זוכרת ששאלתי מהספרייה את ספר שיריה של סאפפו. הוא היה ספר כיס. כרטיס הקוראים שלו היה ריק, על אף שהיה ישן. סאפפו מצאה חן בעיני. היא הייתה שובבה ועזה. סימנתי לי משפטי מפתח. מעולם לא החזרתי את הספר, למרות מחאתה של הספרנית. הוא עדיין בספרייה שלי, משומש יפה. עם אוזניים קטנות מקופלות בנקודות החיבור.

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את השם אבות ישורון. הלכתי לאוניברסיטה כדי לגשש ולראות אם לימודי הספרות מתאימים לי. נכנסתי באופן אקראי להרצאה של מיקי גלוזמן, פורטרטים של משוררים. הוא לבש חולצה ורודה בהירה. הוא דבר על אבות ישורון בהתלהבות גדולה וקרא משיריו, ורשמתי לי – אני צריכה להכיר את המשורר הזה. וחשבתי, אולי זה לא רעיון רע ללמוד ספרות. נרשמתי. באחת השנים הבאות הקדשתי לו עבודת סמינריון, וקראתי הכל – את כל ספריו. אני זוכרת שישבתי במרפסת בדירת החדר שלי, הספרים נערמו על מכונת הכביסה, שבשל חוסר מקום הייתה גם שולחן לעת מצוא. שתיתי קפה וקראתי ספר אחר ספר. בלילות חלמתי על פולין. זו הייתה שיחה ערה. השפה נכנסה עמוק בין חריצי המרצפות.

 

אני זוכרת את הימים והלילות הרצופים שביליתי עם זלדה. גרתי אז בדירת גג בהירה בפלורנטין. הווילונות היו צהובים ועץ אחד הרקיע עד לחלון חדרי בקומה הרביעית. קראתי בלהט. הזמנתי לחדר גם את בובר ואת לאו דזה עם ספר הטאו בכל תרגומיו לעברית. חיפשתי חוט שמחבר בין רוח לרוח. כל יציאה לרחוב הייתה כמו מעבר לעולם אחר. זה היה סחף רוחני, אבל המילים של זלדה נשארו אתי גופניות כמו אבנים כבדות: "גם בעצב נגה", "היה לנו אוצר סמוי של פנאי", "בריות רבות גרות בחזי הכואב", "כי נפשי תקועה עמוק בהרף עין של חיי" -

 

אני זוכרת את ספר השירה הראשון של טל ניצן. פתחתי אותו במקרה, בחנות ספרים בדיזינגוף. זה היה ספר צנום, שכל אחד משיריו נעץ בי את ציפורניו. הסתכלתי על השם שלא היה מוכר לי. ספר ביכורים. קניתי אותו. שנים אחר כך ראיתי את טל בערב הקראת שירה, וניגשתי אליה לומר כמה אהבתי את הספר. היה נדמה לי שהיא נבהלה מהקרבה הפתאומית של הבחורה הזרה והנלהבת. שנים אחר כך היא תערוך את ספר ביכורי.

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפתחתי ספר של יואל הופמן. זה היה בבית של בחור שיצאתי אתו. הוא היה מוזיקאי שלא הרבה במילים ובספרים. על המדף הריק כמעט, היה מונח ספר שמשך את תשומת לבי, ברנהרט. פתחתי. הוא לא נראה כמו שום דבר שנתקלתי בו קודם. שם, ליד המדף, קראתי בעמידה. הרומן עם הבחור נגמר די מהר. לא מצאנו נושאים לשיחה. אבל הרומן עם יואל הופמן רק החל. עכשיו יש לו מדף נפרד בספרייה, בשכנות לקערה הטיבטית.

 

אני זוכרת את הפגישה עם המרואיינת הראשונה שלי ברדיו, אורית גידלי. זה היה אחרי שקראתי את ספרה השני 'סמיכות', שכריכתו הייתה דומה להפליא לצילום שצילמתי כמה שנים לפני כן, והבאתי לחברים שהתחתנו במתנה: שני מזלגות שלובים זה בזה. את תוכו של הספר קראתי ברצף, בין הסלון למרפסת, בבית שאף פעם לא הרגשתי בו עד הסוף בבית, ואולי בגלל זה לא ישבתי בו במקום אחד. הריאיון הזה זכור לי כחוויה מיסטית, כאילו ישבנו באוהל חמים של אור. אורית מדברת שירה, לא פחות משהיא כותבת שירה. כל מילה צלולה מונחת במקומה. אני זוכרת שהשתמשה במילה 'מזדהר', מילה לא שגרתית, שבפיה נשמעה מדויקת כל כך, הווה. הכנסתי את המילה לכיס. היא אתי. מגיחה ברגעים הנכונים, ותמיד מזכירה לי שובל אורית.

 

אני זוכרת את היום שבו קניתי את הספר של ללה. הייתי ברישיקש, עדיין לא מסונכרנת עם התדר המקומי, וכבר מאד רוצה להיסחף אל ההווה המתמשך. נכנסתי לחנות ספרים בראם-ג'ולה ובקשתי ספר של משוררת הודית. זה היה נראה לי כמו מתכון טוב לחיבור עמוק למקום. המוכר הגיש לי ספר עם כריכה כחולה-סגולה, בגרפיקה שנראתה לי זולה. בכל זאת קניתי, והתחלתי לקרוא. המילים נגעו בי, כמעט. הרגשתי שאני צריכה לקרב אותן אלי, למצוא להן תאומות עבריות. מלאכת התרגום של ללה, שהסתיימה בסופו של דבר בהוצאת הספר 'שיר עירום' בתרגומי לעברית, התחילה בכתיבה בעפרון, טיוטה עדינה ולא מחייבת לצד השירים באנגלית. אט אט הצטברו השירים, עד שלא יכולתי עוד לשמור את האוצר הזה ביני לבין עצמי.

 

אני זוכרת את הפעם ההיא שישבתי עם יואב במרפסת, עם אותם עצים שעומדים מולי גם עכשיו בשעת הכתיבה, אלא שאז היה חורף ולילה, ומישהו מאתנו התנדנד על כיסא הנדנדה, והבאתי לו את ספרה העבה של רחל חלפי 'מקלעת השמש', שכבר חרשתי יפה לאורך השנים, ורציתי לראות מה יאמר, אחרי אי אלו אי הסכמות בעניין השירה, וביטול בהינף יד, למה צריך את ההתחכמות הזו, והוא פתח את הספר אקראית, וקרא שיר אחר שיר, ואמר, זה טוב. זה ממש טוב. וידעתי הרי, אבל משהו בקריאה המשותפת הגביר את ההתלהבות, ושבתי וחרשתי את הספר בקריאה. זמן לא רב אחר-כך, ראיינתי את רחל חלפי בפעם הראשונה. התרגשתי לקראת הריאיון, כאילו אני עומדת לפגוש את מדונה. שתינו היינו חסרות בטחון, כל אחת מסיבותיה. הקונכייה הלכה ונפתחה תוך כדי שיחה ומרווחי נשימה. פגשתי ציפור גדולה ורבת יופי. זו הייתה תחילתה של ידידות יקרה.

 

אני זוכרת את הלילה שבו קראתי את ספר שיריו של ריימונד קארבר ברצף. היה חורף. נפשי סערה. לא הצלחתי להירדם, והחלטתי להעביר את הזמן בקריאה. הכרתי את קארבר באופן שטחי למדי, והוא לא הרשים אותי עד אז במיוחד. לא הבנתי על מה הרעש, והכתיבה שלו גם לא לגמרי עמדה במה שהחשבתי עד אז כשירה. בכל זאת קניתי את ספרו, בזכות שיר אחד בעמוד 67, אושר. (שוב בחנות ספרים, פתחתי באקראי, והשיר אמר לי, קחי אותי הביתה, אני צלול, ולקחתי אותו). קראתי את הספר לפי הסדר הכרונולוגי מתחילתו ועד סופו, כולל ההקדמה הבהירה שערך עוזי וייל, ואחרית הדבר, נאומו האחרון של קארבר בחייו. זה היה ספר מסע. התגלות של אדם דרך שירה, חיכוך מחוספס שסופו אהבה וחמלה – ספר התעוררות. (בלי להזכיר את המילה רוחניות או אלוהים. עם להזכיר את המילים רוך ונשמה).

 

אני זוכרת שראיתי את ויקטוריה חנה בהופעה. היא קראה בקולה את שיר השירים. היא דיברה את שיר השירים, ואפשר היה לחוש איך הדיבור והדבר אכן נובעים מאותו שורש. המילים היו חיות ופועמות. נשטפתי בדמעות. קול דודי דופק. שמעתי את דופק המילים. פתח לי, פתח. השפה קדושה, השפה יודעת. נשטפתי באור. שנים אחר כך החלטתי ללמוד את שיר השירים בעל-פה בעקבות אמונה דוסית, שכדי לזמן את הזיווג, צריך לקרוא את שיר השירים בקול, מידי יום בשעה קבועה במשך ארבעים יום. קראתי מידי יום, וצילמתי את הקריאה בווידאו. לא פעם קרה שהצילום התרחש בחוץ. פעם אחת אפילו באוטובוס, ורכנתי אל המצלמה ולחשתי כשופים. פתח לי, פתח. התאהבתי בטקסט, בקולו. אחר כך, ממש כמו שהבטיחו, באה אהבה.

 

אני זוכרת את הבחורה שפגשתי באוזבקיסטן, בזמן ההמתנה לטיסת ההמשך להודו. קראו לה נעמה. היא הייתה צעירה ממני, עם שיער דק וכהה ועור בהיר שנוטה להסמיק בקלות. מיד זיהינו זו את זו, והעברנו את השעות הארוכות בשיחה ערה. קצת קינאתי בה, שזו תהיה הפעם הראשונה שלה בהודו. כמוני, גם היא אהבה שירה. היא ספרה לי על  'יום השנה לסלט', ספר שירה שכתבה משוררת יפנית צעירה, שאהבה במיוחד. תזכרי? שאלה. כן, זכרתי.  נחתנו יחד, ובילינו את הימים הראשונים בדלהי בחדר משותף ובהמשכה של שיחה קולחת. אחר כך הגעתי לספר הקטן- גדול של מאצ'י טווארה. זה היה שער כניסה לשירה היפנית וליופי הגלום במינימליזם ובאינטימיות עם העולם.

 

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את נעם פרתום בלייב. זה היה באחד הלילות ההם שהרגשתי אבודה, כאילו הקשר ביני לבין צעדי הנדרכים, רופף. בכל זאת הלכתי לערב הקראת שירה. אולי אפילו השתתפתי בו, אני כבר לא זוכרת. הרגשתי זרה כשעליתי במדרגות. כמו במסיבה, כולם נראו לי שמחים ושייכים יותר. תוך כדי הערב התחרטתי שבכלל טרחתי לצאת. כל המילים נשמעו לי תפלות ומשומשות. כל הקוראים נראו לי עייפים ומיואשים או מעמידי פנים. ואז עלתה נעם לבמה. הנוכחות שלה, מעבר למילים המבריקות והשוצפות, הייתה נהרה של אהבה. הרגשתי שהיא מרפאה נדיבה, שמשיבה לי מנת חיות. נגשתי אחר כך להודות לה באופן אישי, ומאז כבר נפגשנו והתחבקנו בהרבה הזדמנויות, והיא אמתית, משוררת אורה וחיה.

 

אני זוכרת את ספרו הצנוע של אולב האוגה, משורר נורבגי, שקראתי לאט. משהו בפשטות שלו גרם לי לא להיקשר מיד – אולי זה קל מידי. אבל רציתי לשבת אתו לשולחן העץ, להביט בעצים המתכסים שלג, להגיד מילים מעטות אם בכלל, ללגום תה ולאכול פירות יער חמוצים. הוא משורר מיוחד, ואני מוצאת את עצמי חוזרת אליו, ומבינה משהו עמוק על רצף החיים של הצומח והאנושי.

 

אני זוכרת חלום שחלמתי. שחיתי בים גדול וכחול. ים פסטורלי כמו בציורים. על פני המים שטו בתים. צללתי מתחת לפני המים. חיפשתי את הבית שלי. פתאום הגעתי למקום שלא היה לו גבול מוגדר, אבל על אף שהיה מופשט, הרגיש מוחשי מאד, וידעתי שזה המקום, וידעתי שזו היא שירה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2015

Please reload

ארכיון

Please reload

הרשמה לעדכונים