לידה היא הרבה יותר ממטפורה

June 6, 2019

 פעם חלמתי שאני יולדת ספרים. זה היה הרבה לפני שהייתי מוכנה לאימהות ולפני שמשהו מפרי עטי ראה אור. גרתי אז בדירת גג בת חדר אחד בפלורנטין. הדירה הייתה קטנה כל כך, שאפילו לא היה בה מקום למזרן זוגי. קניתי מזרן בגודל אחד וחצי והנחתי אותו על הרצפה. גם החלונות היו נמוכים ומוקדם בבוקר היה שוטף את החדר אור צהוב.  מבעד לאחד החלונות הזדקף עץ בגובה ארבע קומות שאינני יודעת את שמו. בחלום נולדו הספרים ממש בזה החדר, נחלצו מבין רגלי שלמים. ללא טיפת דם. אני לא חושבת שהייתי עירומה בחלום, לא היו צירים וגם לא היה אתי איש. אבל ברור היה שבאו בדרך הטבע, שנולדו מתוך גופי.

 

 מאז החלום ההוא חלפו חמש עשרה שנים. ילדתי בן ובת בשנים האלה. הוצאתי לאור שלושה ספרים.

מאז שנולד ילדי הבכור, אני לא מסוגלת להשתמש שוב בלידה כמטפורה ליצירה. המטפורה הזו מכעיסה אותי. המציאות טרפה את הקלפים. אני לא הראשונה ששמה לב לבעייתיות בשימוש המטפורי הזה. היא כבר נידונה בתולדות הפמיניזם, בטענה שזהו ניסיון להשוות את מעשה היצירה הגברי להולדה הנשית ולהפקיע מהנשים את בלעדיותן. ההשוואה המטפורית מכוונת לתפישה עמוקה יותר לפיה לגבר הסופר-היוצר נולד ספר, בזמן שלאשה נולדים תינוקות (כתיבה נשית בהסתכלות היסטורית היא דבר די חדש).

 

 אולי צריך להתחיל את ההתבוננות הזו מצורת הפועל. מה מספרת לנו השפה השגורה? הספר נולד, התינוק נולד – צורת הפועל "נולד" לא לוקחת בחשבון את היולדת. הפועל "נולד" הוא בבניין נפעל, מסמן פאסיביות ומשאיר הילה מיסטית סביב הלידה בלי להותיר עקבות של תהליך (המחשבה, הכתיבה, התסכול, המחיקה, העריכה, העימוד, הגרפיקה – כשמדובר בספר, ולהבדיל בלידת תינוק- ההיריון ואולי נסיונות ההתעברות שקדמו לו, והלידה – הו הלידה שהיא זמן קיצון, מפץ, טרנספורמציה בשידור חי, הכי חי שישנו-)

 

 המילים שאנחנו בוחרות (ולא פעם אלה המילים שבחרו במקומנו) מספרות הרבה. גם המילים שאנחנו משתיקות או שמות בצד. אני משתמשת במילה 'נולד'. זו הלשון הנקייה והרשמית לספר בקצרה על המעשה הגדול הזה. ויש גם אלמנט מיסטי שאי אפשר להתעלם ממנו בהקשר של לידה והוא נכון גם בהקשר של יצירה. יש כח ויש רוח בדבר. כשאני כותבת, יש סוד לא מפוענח ואינני יכולה לראות בעיני רוחי את השלם עד לרגע האחרון. בלידה ממשית, מפלח התינוק את דרכו יחד עם אמו היולדת אותו. וישנו הלא נודע, אפשר לקרוא לו אלוהים או רוח או שכינה – הדבר השורה עלינו כך או כך ומורגש ונוכח מאד בזמן לידה.

 

 אבל אני רוצה להדגיש כאן את מה שנוטים לדחוק לשוליים. ילדתי את בני ואת בתי. נשים יולדות בכל כוחן ומאודן תינוקות אמתיים. באנגלית קוראים לזמן הלידה labor  in, כלומר בעבודה, עבדות הגוף. לא work. בעברית מקראית משבר היא מילה מקבילה לפתח צוואר הרחם (ובלשון חז"ל נקרא כך כסא היולדת), כך ששפת הלידה יכולה לקחת בחשבון גם את היולדת. היום אנחנו לא משתמשות במילה 'משבר' בלידה, על אף שהיא יכולה הייתה לתת תיאור מדויק למדי למעשה הלידה. כיום נהוג לומר 'את בלידה' או 'את עדיין לא בלידה', כשמה שמגדיר את קו הגבול הוא מידת המחיקה והפתיחה של צוואר הרחם. הלידה מתחילה הרבה לפני קו הגבול הזה שהגדירו בתי חולים כדי להחליט מתי יולדת ראויה לקבל חדר משלה. אשה בלידה, ששומעת את המילים: "את עוד לא בלידה", יכולה להתייאש בקלות.  יש הבדל בין הגדרות רפואיות לבין לידה ממשית, וכשהשפה מבטאת בנחרצות עמדה כזו, היולדת היא זו שאינה מקבלת הכרה במה שהיא עוברת – ומדובר בשעות עזות בהן הכלה רגשית היא חיונית.

אני חושבת על לידה כעל מעבר. התינוק עובר בתעלת צוואר הרחם, מִפְּנִים אמו אל העולם הזה. האשה היולדת עוברת למצב הוויה חדש, אימהות. זה מעבר דרמטי בלידה הראשונה, וכל לידה נוספת מרחיבה את טווח האימהות שלה. לידה ממשית היא פתיחה ולא פעם קריעה של הגוף. היא גם מעבר רגשי רב עצמה. התינוק, שהיה גוף אחד עם אמו, הופך לגוף נפרד, אחר. ואולי כאן טמון הקשר בין שורשי המילים אחר ואחריות. עם הרך הנולד, נולדת אחריות שאי אפשר היה לשער את ממדיה.

 

 יש דמיון מסוים בין היריון ולידה לתהליך יצירה – הפנימיות יוצאת החוצה לאור. היא מתהווה בפנים עד שמבשילה לצאת. ההיריון היצירתי אינו מוגבל בזמן. אינו גופני. מטפורה כמובן לא חייבת לציית לחלוטין לממשות. זה לא תפקידה. היא הרי חיבור בין שני שדות משמעות שונים. היא תופחת מההשלכה. אז למה קשה לי כל כך עם המטפורה הזו? נדמה לי שהתשובה לכך טמונה בהרחבת התמונה. מה קורה אחרי שספר נולד?

הספר לא בוכה בלילה. הוא לא יונק. אין טחורים, אין תפרים בהשקתו. הוא לא סובל מגזים, לא צריך להחליף לו חיתולים, והוא עצמו אינו צריך לעצמו דבר. ההבדל העצום והקריטי הוא שהספר נולד חתום והתינוק נולד אל   השתנות מתמדת, וכאן מתפצלת המטפורה לפער שאין ביכולה לאחות.

 

 ביטוי משעשע ולא פחות מזה מכמיר לב לחוסר האונים והפליאה אל מול תינוק, מצאתי בספר הילדים האדיר של נורית זרחי ,"תנינה". הספר מספר על עלילותיה של מכשפה, ובאחד מפרקיו היא מוצאת תינוק בתוך ורד. היא חושבת לגדל אותו, שיהיה לה עוזר בעתיד, אבל הבכי שלו מוציא אותה מדעתה. היא מאיימת עליו וחושבת להפוך אותו לכלב, אבל לא מצליחה (בדרך כלל כח המחשבה שלה בורא דברים מעצמו). לבסוף, היא מגיעה למסקנה שלוכדת רסיס מהאמת הגדולה: "מה...תנינה כמעט ובלעה את עצמה מרב כעס. הבכי שלו, חשבה, הוא שהוציא ממני את כח הקִסוּם, אבל עד שסגרה את פיה הפעור הבינה, כי מכשפות אמתיות אינן עוסקות בכישוף תינוקות מפני שתינוקות משתנים כל יום לפי חוקי הצמיחה, כך שאין טעם לשנות את המשתנה".

 

לצאת לאור

 

 הספר הראשון שהוצאתי לאור היה 'שיר עירום', תרגום למשוררת ההודית ללה. התגלגלתי לתוך התרגום בלי כוונה מיוחדת. רציתי לקרב אלי את השירים ושרבטתי גרסאות בעברית לצד האנגלית. ללה עצמה, שחיה במאה ה-14 כלל לא כתבה. שיריה עברו בע"פ ונכתבו בסנסקריט ובניב קשמירי רק ארבע מאות שנה לאחר מותה. התרגום הראשון לאנגלית נעשה רק במאה העשרים. כל הטלפון השבור הזה, אפשר לי לגשת לתרגום ללא שום יומרה. רק כשהלך והצטבר ובעידודם של חברים קוראים, הבנתי שעלי להוציאו לאור. הספר ראה אור בהוצאת חדקרן ב-2012, חמש שנים אחרי שפגשתי בשירתה של ללה. כשקבלתי את הספר הפיזי לידי התרגשתי מאד. כבר פרסמתי שירים בכתבי עת, אבל יצירה שלמה וחתומה שאני חלק ממנה, הייתה חוויה חדשה. הנה, יש דבר. השקתי את הספר בערב חגיגי ביפו. היה קצה חורף. ירד גשם. בתל אביב נשמעה אזעקה. היו את כל הסיבות לחשוש שאיש לא יגיע, אבל הבאר היה מלא מפה לפה, וללה ממשיכה לכבוש לבבות קוראים וקוראות עד היום. אלה חיים ארוכים במושגים של ספר שירה.

 

 הספר השני שהוצאתי 'כל אור בעצם' יצא לאור שנה אחר כך בהוצאת פרדס, והוא ספר הביכורים שלי. הספר יצא חודשים ספורים לפני לידת בני הבכור. אם לנקוט בלשון מטפורית, זה היה היריון ארוך מאד. שנים כתבתי, אבל לא העזתי לחשוף מילה בעיני איש. הכל נשאר במגרה, וגם ננעל ליתר בטחון. הפעם הראשונה שבה הבאתי שיר לדיון בכתה, הייתה בסמסטר ב' כשלמדתי באוניברסיטה בחוג לספרות במסלול לכתיבה יוצרת. המורה לקח את השיר שלי כדי להדגים איך הוא לא רוצה שנכתוב. אני זוכרת את הכתה ואת מיקום הדלת. אני זוכרת מחשבה על שדה וריצה, ובמקביל נסיגה לאחור אל הנקודה הרחוקה ביותר מהחזית. מבוכה אדירה. חוסר אמון בכך שאי פעם אוכל להשמיע קול. השיר הוכחד. אני זוכרת שהופיעה בו המילה מסילות. נדמה לי שהיה שיר מטפורי על מסילות ותחושותיהן לגבי כל מה שעובר על גביהן. מסילות שכובות, אני משחזרת פתאום ונזכרת גם במילה רטטים. השיר עמום- זה מה שרצה המורה להדגים. הוא אהב שירים ריאליסטים, קונקרטיים. לא התייאשתי למרות הכל. התחלתי לכתוב על החיים שלי, ואחד השירים הבאים שהבאתי לשיעור, על אבא שלי, היה לשיר הראשון שפרסמתי אי פעם בכתב עת.

 הספר נכתב, נערך, נגנז, הושב בחלקים, נערך מחדש ואיני יודעת לומר איפה התחיל. כשיצא, הייתי בשליש האחרון להריוני הראשון, בדיוק בתחילתו של שלב ההתכנסות והקינון. כשקבלתי את ארגזי הספרים, לא התחשק לי להתעסק אתם. הם עמדו כמה שבועות בפינת הסלון. הרגשתי שזהו. כבר עברתי עם הספר הזה מספיק, והוצאתו לאור היא למעשה רגע הסיום. אבל צריך היה להכריז עליו בחוץ. לספר, לקדם, לשווק. לא הייתי פנויה לזה. יום אחד עמדתי מול הספרים, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להוציא אותם מהבית. אני כבר לא צריכה אותם יותר. והייתה נחישות שהצטרפה לזה. והתחלתי לפרסם בפייסבוק ולמכור את הספרים וערכתי שתי השקות גדולות בבטן מתפקעת, וזה קרה בבת אחת כי לא היה זמן אחר, ואחר כך חזרתי אל הספר רק בטפטופים. גם כשהוזמנתי לקרוא ממנו באירועי שירה שונים, כבר הייתי אמא והרגשתי שאני נמצאת ביבשת חדשה, ומתקשה לייצג את מי שכתבה את השירים ההם, לא כי אינם טובים בעיני, אלא כי השתניתי.

 

אחר כך בסדר הכרונולוגי הגיעה הלידה הראשונה שלי. מאיפה בכלל מתחילים לכתוב על הלידה הראשונה? מרגע ההתעברות? מהכמיהה שקדמה לה? מההיריון? מהלידה עצמה? הגבולות מטושטשים. להיריון ממשי יש נקודת התחלה אבל הכמיהה חמקמקה, ונדמה שאינה נקודה אחת. 

 אני חושבת שהתעברתי בלילה של יאוש. אחרי היריון אחד שלא צלח והסתיים בהפלה, לא הצלחתי להיכנס להיריון שוב. אחרי שנה של ציפיות ואכזבות, החלטתי ללכת לסדנה של מודעות לפוריות. בעקבות הסדנה חשדתי שרירית הרחם שלי דקה, וזו הבעיה שמונעת ממני להתעבר. גניקולוגית אשרה את החשש הזה, ואף החמירה כשאמרה שיש הידבקויות ככל הנראה כתוצאה מההפלה. הלכתי לבדיקת היסטרוסקופיה. הרופא קרא לי לחדרו בתום הבדיקה. הוא אבחן מחיצה ברחם. הרחם צריך להיות בצורת אבוקדו, צייר לי. שלך בצורת לב. זה מולד, אמר. אבל אפשר להוריד את המחיצה בניתוח וגם לפתוח את ההידבקויות. אחרי הבדיקה, נרעשים, חצינו את הכביש, בן זוגי ואני. עמדנו מול גן סגור, העצים היו גבוהים. הרופא הציע לחכות לווסת הבאה ואז לקבוע תאריך לניתוח. מנחת הסדנה לפוריות, אמרה לי שדווקא אחרי בדיקה כזו משהו בהידבקויות יכול לזוז וכדאי לנסות. בלילה בכיתי. בכיתי והתעברתי. לא הגעתי לניתוח לשמחתי ולמזלי.  מהר מאד התחיל ההיריון לתת אותות בגוון השינוי המתקרב.  עצמת ההורמונליות הפתיעה אותי. שנים של תרגול תודעתי לא הצליחו למתן את גובה הגלים. הרגשתי מחויבת, חייתית, נשאת על גבי גל גדול ממני.

 הלידה עצמה הייתה קשה. הכנתי את עצמי פסיכולוגית – כך שבאתי מוכנה לשמוט כל רעיון ותכנית מראש בהתאם למה שיקרה בפועל. במובן זה, התכוננתי היטב. זו לא הייתה לידת חלומותיי, אבל לא יצאתי ממנה בטראומה כי הייתי מוכנה ללא נודע. אני זוכרת מעגלים, חושך, כאב, כח, מנדלה חומה כתומה, פחד, התרגשות, תחושה שלעולם לא אהיה מוכנה, סחרחורת, צעקה – ואת המבט הראשון במי שאני עתידה לאהוב יותר משיכולתי לשער. תינוק קט עם גומת חן אחת.

אחרי הלידה הייתה התקופה הקשה באמת. לזה לא הכינו אותי. קשיי ההנקה, חוסר השינה, חוסר אונים. המעבר מאשה חופשיה לאמא. המעבר מזוג למשפחה. חיכיתי לתינוק הזה בכל מאודי ומצאתי את עצמי במחויבות טוטאלית, באהבה חרדה ובסבל לצד ההתפעמות והפליאה.

 במשך קרוב לשנתיים לא כתבתי שירה, וגם לא הייתה לי סבלנות לקרוא שירה. הייתי צריכה שפה אחרת כדי לתאר בה את האני החדשה, שעוד לא ידעתי מי היא. התחלתי לכתוב פרקי פרוזה קצרים ברווחים הצרים שאפשרה לי האימהות לתינוק. המקטעים הלכו והצטברו ואט אט התחוור לי שזה יהיה הספר הבא שלי.

את תהליך העריכה של הספר, התחלתי במקביל להיריון עם בתי. רציתי להספיק לסיים הכל לפני הלידה, כי חששתי שלידה נוספת תנפץ שוב את זהותי שהתגבשה בינתיים. לא הספקתי לעמוד בלוח הזמנים הזה.

 

הלידה השנייה שלי , שלוש שנים אחרי הראשונה, הייתה כמו שחלמתי ללדת. היו לי פחות שאלות בדרך, ידעתי מה אני רוצה, וקיוויתי שיהיה שיתוף פעולה של המציאות. חלק גדול מהלידה היה בבית והחלק האחרון בחדר לידה טבעית בבית חולים. אני זוכרת את רגע המעבר, שבו אני רוצה לקרוא לעזרה ויודעת שאף אחד לא יוכל לעזור לי – רגע שמסמן את הקרבה לפתיחה המלאה, את ירידת הדופק וקשת הרופאים שהתקבצה סביבי באיום סכינים ואת קולה של המיילדת : אנחנו מוציאות אותה! תעשי בדיוק מה שאני אומרת. הייתי נחושה. הרגשתי את כוחות הסוסה שבי. בשיאם של הצירים עמד לנגד עיני דימוי שבו אני קופצת ראש אל תוך חישוק האש. בתי נולדה באולטימטום של שתי דקות, וכבר למחרת אמרתי, שהייתי מוכנה ללדת שוב. היא נולדה אל הורות מנוסה יותר, וההתחלה הייתה רכה יחסית. הרגשתי שאני לא צריכה להמציא את הגלגל. הכל כבר חרוש ומוכן.

 

הספר השלישי שלי 'ימי מעשה' ראה אור בינואר 2019 בהוצאת לוקוס. הוא נכתב בשנתיים הראשונות לאימהותי, ובדיעבד, אני מבינה שהוא מתאר את מסע החניכה שלי אל תוך האימהות. מאז שראה אור, אני מקבלת תגובות מידי יום. זה ספר שהיה חסר - אני חושבת ומקבלת הדים שמחזקים את התחושה הזו. תקופת האמהות הטרייה, היא כל כך משמעותית בחיי נשים ואין לה כמעט ייצוג ספרותי.

 אמהות כותבות לי שהספר מפיח דיאלוג, מעורר אותן לחוויות היומיום שלהן, מזכיר להן מחדש ומחייה את ראשית אימהותן, מעורר מחשבה חוזרת על אימהותן. וגם אבות כותבים לי – שיש בספר, על אף הזווית הנשית, משהו עמוק מחוויית ההורות שלהם ואפילו תזכורת לקסם שנשחק ביומיום. גם מי שאינם הורים (עדיין או מבחירה) כותבים לי. הספר מעמת עם השאלה והבחירה, והוא עוסק גם באינדיבידואל ובמשבר זהות כמו גם בתהליך היצירה.

 

 הספר נולד?

 לא, הספר רואה אור. אני אוהבת את הביטוי הזה. הוא נכון. הספר היה בפנים. התהווה. הוא שלם ומוכן ורואה אור. הוא משפיע, הוא מסתובב. אני מלווה אותו במידת מה. דואגת שישמעו עליו, שיראו אותו, שיהיה באור. מפלסת לו דרך. רוצה שיגיע, שיתפרסם, שיפגוש בעיניים ובלבבות. מעבר לזה, מעשה הקריאה הוא בין הספר לקוראת. אני כבר לא נמצאת שם.

 אני נמצאת עם התינוק הנולד, עדה להשתנות המתמדת. אני מתווכת בינו לבין העולם הגדול. אני העולם הקטן. הוא בא מתוך הים שלי ואני היבשה הקרובה. הוא הולך וגדל. הוא נעשה לילד. אני מזונה של התינוקת, גופי מרווה את גופה, היינו אחת ואנחנו עדיין בלתי נפרדות לזמן מה. אני בנוכחות מתמדת משאב האהבה שלו שלה, היולדת, זו שבתוכה, זו שדרכה, זו שממשיכה אתם, שפתם הראשונה.

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2015

Please reload

ארכיון

Please reload

הרשמה לעדכונים