ימי מעשה

 

קוראות  כותבות

הלוואי שהיו לי מילים יפות כמו שלך לספר לך מה עשה לי הספר שלך. יצאתי לחופשת סמסטר ומיד קניתי אותו. ידעתי שהוא יהיה יקר. התייפחתי בבכי בכל בית קפה ירושלמי ראוי. בכיתי גלונים של עצב ושל געגוע. התרגשתי כל כך שיש מי שיודעת לכתוב את כל מה שהוא לגמרי שלי. את המפץ הגדול שלי. ושלה. ושל עוד רבות כנראה. קראתי לחנן קטעים בכל ערב וקניתי אותו מתנה לטובות שבחברותי שאיתן חלקתי את תחילת האימהות. אני , שבכורותי תאומות. והאובדן שלי את עצמי כפי שהכרתי היה גדול ופתאומי וחד משמעי ומקסים וכואב כל כך. האפשרות להשתנות קרתה בין רגע וגם לקחה הרבה מאוד שנים .לגדול וללמוד ולראות את היופי . עדיין אני לומדת. הספר שלך מחזיר לי תקווה לאפשרות שבאמנות ,עושה לי חשק לכתוב וגם עזר לי לראות את הצהובים והסגולים בטיול חורף לצפון. זאת תזכורת. חשובה כל כך. וזה מרפא. תודה תודה תודה.

 

מאיה לוי

כבר מזמן לא היה לי בינג'כמו הספר הזה.

כל מילה,

כל משפט,

כל אירוע מתואר באור ההדסי המיוחד כל כך.

שתיים לפנות בוקר וסיימתי.

בימים הבאים אחזור לזה, (לנשיקה ונשק למשל), 

אדלה מה שארצה לצטט בהקדשות שאכתוב לבנותיי וכלותיי האהובות.

תודה הדס,תודה ענקית 

בעיקר על היכולת לשים במילים לא מקושטות דברים שאין להם מילים.

האמת, מקנאה, לו רק יכולתי לדייק באופן כזה את הכניסה לסבתאות, את סיום העבודה, את המבט הרענן אל ההווה. 

הדסה טרון

מזגתי יין, גילגלתי ציגרלה וקראתי במשך שלוש שעות את ספרך. אני יודע שזה לא הקצב לקריאת פרגמנטים. אבל ימי מעשה... זה הזמן הכי טוב שיהיה לי בחודש הקרוב. רציתי לכתוב לך תודה גדולה על הספר הזה. הוא ספר מאוד אימהי ועם זאת לא מצאתי ספר אחר שנותן מילים מדויקות כל כך לחווית האבהות שלי. פחות למימד הטכני, יותר למהות של החוויה הזו. זה לא רק משמח ומרגש לקרוא השתקפויות רבות כל כך של החוויה ההורית שלי. זה יותר מזה - יש לי ממש תחושת הקלה - ימי המעשה סחפו אותי, לא הספקתי לאגור מילים ראשונות ולתעד אותן, לא הספקתי לתעד ולאגד את החוויה הזו - אבל איזה מזל שמישהי כן מצאה שברירי זמן לתעד שברירי חוויה ולמצוא לה מילים מדויקות כל כך. אז תודה רבה על תיעוד הזמן האבוד הזה. כל חוויה כזו היא אמנם ספציפית, אבל האלמנטים של המהות , כך אני מרגיש, אוניברסליים מספיק בשביל שאוכל לבלות שלוש שעות קריאה לילית מלאת התרגשות (ופה ושם אפילו לחלוחית). אז תודה ענקית. זה הספר לו פיללתי. ועם כל ההבדלים המגדריים והאחרים - יש מכנה משותף עמוק מאוד; הרחבת המנעד הרגשי ומתיחתו לאינסוף. (והרי זו בעיני הסיבה התקפה היחידה להבאת ילדים לעולם. לחוות את העולם במלוא כוליותו). לעתים אני מדמה את הרחבת המנעד הזה ליקום האינסופי המתרחב בלי הרף. על הדבש ועל העוקץ שבו. לא נגעת הרבה בעניין החרדה המתלווה לסיפור הזה. אולי כי את לא אדם חרדתי? אולי כדי לא לפתוח עין ופה? מרגישים את זה בין השורות אבל לא בצורה שבה אני חווה את זה. של צל תמידי שמלווה אותי ובדרך כלל נשאר בצללי התודעה אבל לפחות אחת ליום מזכיר את קיומו האפל. לומדים לחיות עם זה. כמו עם כאב כרוני או צליעה קלה. אולי לומדים לרקוד עם זה.

 עם המון רגשי תודה

יואב בילר

 

כשאת אֵם, אין לך הרבה סיכוי לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. גם אם כולם ישנים ושקט, גם אם את בסלון עם כוס התה הכי מכילה בבית. קלישאה, שומעת שיעול מתוך החושך, חושבת שצריך חימום או להפך, אולי יבש מדי וכדאי שאפשרות לאוויר תִּפָּתַח ליותר מסדק צר. פוסעת בצעדים חרישיים לראות אם נפלה שמיכה, אם החום ירד, אם יש שלווה בחלומות.

אבל הספר הזה. את הספר הזה לא תוכלי להפסיק באמצע. לשירותים תרוצי בדחיפות כאילו יש לך עדיין תינוק יונק, בוכה כי נעלמת. כשהבת שלך תגיע עם המון שאלות חשובות כמו "באמת יכולה להיות קריאת מחשבות בין אנשים?" או "איך חרשים לומדים לכתוב ולקרוא?" כמעט תגידי לה שהיא מפריע לך לקרוא את הספר עליה (כמו בשיר של טל ניצן), תקשיבי לשאלות היפות ובסופן תציעי שתלך לאבא, שאולי לו יש כרגע במוח פחות התרגשות ומילים מאצלך ויהיו לו יותר תשובות.

עדי שריג

 

 

התחלתי לקרוא את הספר בלילה, כשלא נרדמתי. זה קורה לי מידי פעם מאז האמהות, שהלב שלי עולה על גדותיו ואני לא יכולה להאמין למציאות הזו. אז פתחתי בו והרגשתי שמצאתי שם את בת השיח המדויקת לדבר איתה בזמן הזה. הזדהיתי כל כך ומצאתי את עצמי בין המילים שלך. מחכה עוד להמשיך לקרוא בו, הוא נודד איתי בבית לכל מקום, כדי להספיק לגנוב איזה קטע קטן בין לבין.

אני מרגישה שיצרת מעין שפה של אימהות בספר שלך, שאפשר דרכה להתבונן על החוויות.

 

סתיו לוי

אשמח לשמוע מכן ומכם

על חווית הקריאה

giladhadas@gmail.com