'ימי מעשה' 

מספר פרגמנטים מתוך הספר

קשה לגדול

"יש לה מספיק אוויר?" נופפה אליי ממקומה בכיסא הראשון בתור אישה עייפת מראה. בבית המרקחת בשכונת שפירא תמיד מתלקחות שיחות. היא לא הייתה הראשונה בתור שהתנדבה לבדוק אם לתינוק יש מספיק אוויר בתוך המנשא. היא נעמדה לידי כשניגשתי לרוקחת והציצה בפני התינוק. "קשה לגדול", אמרה. "אלוהים לא גודל, אנחנו גודלים. קשה לגדול." היא רצתה לשמוע מה אני לוקחת ולמה אני צריכה פרוביוטיקה ומה זה עושה – אולי תיקח לבת שלה. "ילד אחד זה יותר קשה מעשרה ילדים", אמרה. "צריך הרבה". יש לה בת אחת. "פעם ישבה על אבן, הרמתי את האבן – עקרב שחור!" הרוקחת ביקשה ממנה לשבת, אבל היא אמרה שישבה כבר מספיק וויתרה לי על התור רק בגלל התינוק. "פעם נדרסה לי", המשיכה. "בשביל מה זה טוב הכדורים?" עניתי שזה טוב אם יש פטרייה. "איפה יש לך פטרייה?" הרוקחת שוב ביקשה ממנה להתרחק, אבל גם צחקה. צחקנו שתינו. ילד גדול בכניסה שאל את אחיו הקטן: "אתה יודע מה השריר הכי חזק בפנים? הלחיים". הוא הורה לו לחייך חזק־חזק וטפח על לחיו. הקטן החזיק את החיוך. "ועכשיו", המשיך, "תנסה לעשות את אותו דבר באף!"

על הדבש ועל העוקץ

התעוררתי מחלום צהריים קצר בן משפט אחד (בטון אדיב כמתבקש): "תרצי את הפרוסה שלך עם כאב?" בלילה חלמתי שמרגריט דיראס מגיעה לארץ לסיבוב הופעות. זה היה בקנה מידה של מדונה. הזמנתי כרטיס.

אני נזכרת פתאום בלהיט "על הדבש ועל העוקץ". הייתי בת חמש ואמא שלי הייתה בוכה בכל פעם ששמעה את השיר. זה היה הקיץ האחרון שלנו בטל שחר, והיה לה עצוב לעזוב. כך כנראה פירשתי אז את הדמעות החוזרות. האסוציאציות החופשיות מסבירות משהו על תבנית הנפש. עכשיו נסי להרחיב את התמונה: הליכה. כפות רגלייך במגע עם צד הדרך. לאמא רגליים דקות ויפות. בקצה הרגליים מכנסיים קצרים. ברקע עץ, דשא ירוק. מאחורי הבית שדה אבטיחים, לווייתני אדמה. במחסן, בית אריזה קטן לפרחי נץ־חלב. באחד מן הימים, כשתריחי את הפרח הזה בעיניים עצומות, תשוב ילדותך לשבת על ברכייך.

 

 

 

חצי שנה

ברחוב פרנקל עוברת אישה צעירה עם כלב. אישה צעירה בלי ילד. איזה דבר חופשי זה להיות בגוף אישה בלי לנצל את כל אפשרויותיו. ללכת ברחוב עם רחם ולא להרגיש בנוכחותו. לגרור רצועת כלב, כאילו אוחזת במושכות. אישה בלי ילד, עם חיית מחמד חביבה. מתלוננת לכל היותר על ספה שנלעסה, על טיול בוקר מוקדם מדי, על בדידות מאוחרת. עדיין אינה עקודה לאהבה.

התינוק שלי בן חצי שנה היום. אומרים שהחודש הראשון הוא הכי קשה. ששלושת החודשים הראשונים הם הכי קשים. שהכי קשה היא השנה הראשונה. אחר כך אומרים, ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים – צרות גדולות. וכל הזמן מאחלים הרבה נחת. התינוק שלי בן חצי שנה היום. אני עדיין מחפשת מילים נכונות למה ששוכן מתחת לאמרות הגדולות. כשהייתי בהיריון, הוזמנתי ליום הולדת של שכנתי תירחס בת העשר. התרגשתי מהמחשבה שגם לתינוק שייוולד לי אחגוג ימי הולדת. התרגשתי מצירוף המילים "מלאו לה עשר שנים". מלאה לו חצי שנה. כל יום מלוא היום (וכל לילה מלוא הלילה). ומישהו אתמול בצ'לנוב קרא לקראתנו (שעת שחרית. התינוקנגורו טמון בחיקי. רק ניצני פועלים ערים בשעה הזו): "צריך להחזיר את אלוהים להיות תינוק!"

 

 

חמש דקות, ארבע שניות

איך לכתוב שיר בחמש דקות? לנצל את הזמן שבו אתה ישן. לחמם בינתיים פיתה, לפני השיר, שיהיה מה לאכול בקצה משפט. לתכנן צעדים מראש. להזמין את המוזה לשמונה עשרים ושלוש ולהחזיק אצבעות. להיזכר ברגע מיוחד מהבוקר הזה או מהעבר הרחוק, אבל להיזכר בכול מייד כמו דבק מגע ארבע שניות.

כלום לא בא, כלום לא בא. מכונית נוסעת ברחוב, כוס הקפה רוקנה ואין לי שיר והשכמות כבדות כמו שני הרים הפוכים שבסיסם הרחב פונה אל השמיים וכל הזמן הזה עכביש קטן עומד באותה נקודה מעל לשקע החשמל והסימטריה בין פרישת רגליו לבין חורי השקע מרהיבה ביופייה. אין לי שיר ואתה מתמתח, והפיתה עוד לא מוכנה.

 

 

שבת אחר הצהריים, במטבח

בשעת בין הערביים עסוק יואב בשאלה כמה עלים יש על עץ הקלמנטינה. קל מאוד לחשב, הוא אומר לי. לוקחים צלחת, מכסים אותה בעלים, סופרים את העלים ביחס לקוטר הצלחת, מחשבים את קוטר העץ, סופרים את מספר שכבות העלים ומכפילים. אחר כך הוא בודק בכמה אתרים כמה עלים יש על עץ. אלון למשל. כולם אוהבים אלונים. בזמן הזה אני מקלפת תפוחי אדמה, מוציאה ללימון הפרסי את הגרעינים ומנסה להיזכר באיזו מהצנצנות הפפריקה חריפה ובאיזו מתוקה.

יש לנו המון עלים בחצר, הוא מסכם. כמה מאות אלפים. ובמבט אחד את יכולה לקלוט אותם ואת ההפרדה ביניהם. העין החכמה שלך יכולה לקלוט אלפי פרטים בשנייה. אני מסתובבת אליו ומניעה את ריסיי במלוא הדר. זה מאוד מחמיא לי, אני אומרת. מוחי נפרש כדיסקוטק שמונה רחבות. כאולם מלא בכיסאות לא מסומנים. כיער טרופי. הוא יוצא לגינה לספור את מספר שכבות העלים. אני חותכת עגבניות לרבעים. הן כל כך יפות מבפנים.

 

 

חלב אריות ומות השעות

חלמתי שאני כותבת ספר ששמו "חלב אריות ומות השעות".

עכשיו בוקר, חצי שעה ניצולה משיני הטרף־חלב של הגור. גשם אלכסוני בחלון הולך ומתחזק. רווח בין המכנסיים לחולצה מסמן חגורה של קור. אני דבקה באהבתי לחורף. מישהו אמר לי אתמול כשחלפתי על פניו רכובה על אופניים: "החיוך שלך שווה חמש אלף דולר". חשבתי שירדתי מנכסיי, פעם העריך אותו שמאי אחר במיליון. עשרת אלפים מחשבות בדקה. אבל דקה היא דקה, היא לא יכולה להכיל יותר מזה. עליי לייבש גרביים. להכין רשימה שכותרתה "סדר עדיפויות". להתפלל. זה מהרשימה של אתמול – למצוא זמן להתפלל בבוקר. אפילו דקה.

החיים היקרים האלה. זה מה שאני חושבת כשאני יושבת על המדרגה בחוץ. ואין נקודה למחשבה הזאת. ואני עייפה מאוד. בעיקר הכתפיים והעפעפיים. החיים היקרים כשקר בחוץ והגשם מכסה על הכול ושוויון הדברים על הארץ מול הגשם והתינוק במיטה ופלא שנתו ופלא ערותו והתנועה הנמשכת מילדות לבגרות איטית ומהירה איך קרה שיש לי בית וסיר על האש עם ירקות ירוקים שתיבלתי לבד בלי שאף אחד לימד אותי.

התינוק ישן כמו תינוק. ביטוי מוזר, שהרי שנתו של תינוק אינה בהכרח שקטה. נדמה לי שמי שהמציא את הביטוי "ישן כמו תינוק" אחראי אולי גם לאוקסימורון "חופשת לידה". אבל התינוק ישן כמו תינוק, כלומר, יפה יפה בשנתו. הלחיים רפויות וסמוקות ונחמדות למראה. פני תפוח, פני ירח, פני פרי עץ הדעת.

לאחרונה אני חושבת על ההורות כאכילה מפרי עץ הדעת. אכלתי. אני עירומה. אינני נצחית. אני חלק מהכלל האנושי. לא יכולתי להעלות את זה על דעתי קודם לכן.

 

 

עץ השסק, לילה

"אני חושב שאנחנו צריכים לחנך את הלל לפי שפינוזה", אמר יואב.

"עד שאני אצליח לסיים לקרוא את שפינוזה אהיה לפחות בת שמונים, והלל כבר בטח יהיה מחונך בדרכו", השבתי. הוא סיכם לי בשורה אחת: "זה כמו בודהא רק בלי הכשף־קסם." ישבתי תחת עץ השסק, על בלטת בטון, למעלה האיר ירח מלא על סופו של יום מלא. אמרתי, או־קיי.

הוא הסביר לי ששפינוזה מדבר על זה שלנפש יש תשוקה להיות בשמחה. זה הטבע שלה. מה שמפריע לזה הם העצבות והפחד. אבל המצב הטבעי הוא תשוקה לשמחה.

(זו נשמעת לי נקודת מוצא טובה יותר מבודהא, שאומר שהחיים הם סבל. מצד שני, לשפינוזה אין מפלט או שיא, ההארה. שפינוזה מציע התבוננות עצמית, שתגדיל את זיהוי העצב והשמחה, ובסופו של דבר תגביר את השמחה.)

לפרטים נוספים מוזמנים לפנות אלי:

הדס גלעד

054-2012342

giladhadas@gmail.com