יון. התבוננות בעקבות הפלאץ'

June 26, 2016

 

לפני נסיעתנו ליון, עשינו להלל, ילדנו בן השנתיים, הכנות קלות. נטוס באווירון, ספרנו לו. נגיע לארץ אחרת, ליון. הוא יכול היה לספר בעצמו שהוא נוסע ליון, מבלי שיבין מהי אותה יון, ומה משמעה של ארץ אחרת. הגענו לארץ שהיא אושרו השלם- יש בה שילוב של ים וחוף אבנים. כדאי להקדים ולספר, שזה הספורט האהוב עליו: השלכת אבנים למים והתבוננות בהשפעת האבן על המים, או בלשונו: הפלאץ'. לכן, עדיפות אבנים גדולות ומקורות מים גדולים, אבל הוא לא בוחל גם בנחל, שלולית ואפילו דלי מים בחצר, כל היקוות מים דורשת את הבדיקה המעמיקה- מה קורה אם מפתיעים אותה במשקל גדול של אבן. הלל הגיע לחוף וכל אפשרויות האבנים פרושות לפניו: גדולות וקטנות, כהות ובהירות והים רחב ומשתרע. הוא החל במלאכתו, והעסיק את עצמו בהשלכת אבנים נלהבת במשך שעות. מידי פעם רתם גם אותנו כדי לשאת אבנים גדולות מידי למשקל גופו.

 

תאר לעצמך, אמרתי ליואב, איך זה בשבילו. הדבר שהוא הכי אוהב לעשות מונח לפניו בקנה מידה עצום. איך אפשר להשוות את זה אלינו? האם יש משהו שאם היה לי בקנה מידה גדול, היה מספק ומשמח אותי ככה?

נשארנו עם השאלה, ולא עלתה לנו תשובה מידית.

דמיינתי מקום עם שעורי יוגה מעולים, שהדלתות אליהם פתוחות ומאווררות. לנוע במצב התודעה הזה. עם וילונות לבנים ואור רך. אבל מיד התווספו גם מפלים קרים- חמים ועינוגי גוף, ואז ראיתי לנגד עיני מסוע שקוף ועליו הולכים וקרבים אננסים ואגוזי קוקוס. לא, בעצם הדבר העיקרי שהייתי רוצה הוא זמן נטול דיבור שיוקדש רק לכתיבה. צריף עץ על הר. באר קרובה או מעין. ארוחות מדודות במגש ליד הדלת, אבל תה זורם כל הזמן. ומה עם הלל? אולי, חצי יום לכתיבה וחצי יום למשפחה. עכשיו הסתבכתי והייתי צריכה לחלק ללוחות זמנים. זה היה תרגיל תודעתי שהבהיר לי למה קשה לי כל כך להיות מסופקת, וכמה מורכבת התשובה וקשורה במינונים. אין פלאץ' אחד שאפשר להגביר לו את הווליום, ולרקוע משמחה. היינו רוצים יותר זמן, סיכמנו בשורה תחתונה. אחר כך תרגמנו זמן לכסף, ואז שוב המרנו לזמן, כי הים מולנו השתרע יפה כל כך, ונדמה היה שזמן, זמן הוא התשובה.

 

איך נראית שמחה? אצל ילדים היא ברורה כל כך, גופנית, מתיזה חיות. הלל שמח כל כולו. נדמה שהשמחה עוברת בבת אחת בכל גופו, כמו פעימה. הקול שותף, זיק העיניים, הקופצנות. אנחנו שמחים במתינות. מכילים את הקפיציות, משעינים אותה אל אחורי הגוף. על אף העידון, משהו עובר. הלל מזהה את השמחה, בעיקר בזכות הצחוק, אבל גם בביטויה העדינים יותר. הוא יכול להביט בי ולומר: אמא שמחה. הוא יודע.

 

אנחנו יושבים בתוך היופי. לא פלא שהאלים התיישבו להם ביוון.

עצי זית ירוקים-כסופים. צוקים מתנשאים וים כחול מכל עבר. בצד כל גשר נטוע עץ תאנה שמבשם את האוויר במתיקות. בחופשה הקודמת שלנו ביוון היינו באי איקריה שמפורסם בזכות תוחלת החיים הארוכה של תושביו- מספר אחת בעולם. גם עכשיו נדמה לי שליוונים יש חיים ארוכים. בטח לא מתאבדים פה, אמרתי ליואב. איך אפשר מול נוף כזה לצנוח לדכאון? הוא הזכיר לי את המשבר הכלכלי. אמר גם שיש הרבה תאונות דרכים ביוון. יותר מאשר בארץ. זו מחשבה תמימה, אני יודעת. כזו שמניחה שקיימת משוואה ברורה בין תנאי האושר לאושר.

 

מה ההבדל בין שמחה לאושר? שניהם הרי ביטויים של הרגשה טובה ומרוממת. ובכל זאת, מתי אני אומרת (או מכירה) בזה שאני שמחה, ומתי בזה שאני מאושרת? לגבי הלל, אני משתמשת רק במילה שמחה. אני אפילו לא בטוחה שהוא מכיר את המילה 'אושר'. אולי השמחה היא הביטוי המידי, והאושר הוא עוד שכבה של הכרה. נדמה שהשמחה היא הפרץ הגופני, והאושר הוא המתון יותר. אני מתבוננת בשורשים: אושר, משורש א.ש.ר. קשור לאישור. זו דרך נוספת לחשוב על המילים: אני מאושרת. מי מחלק אישורים לאושר? השמחה, שורשה ש.מ.ח, ושורשיה העמוקים נטועים בשורש צ.מ.ח, ולכן שמחה וצמיחה כרוכות זו בזו. השמחה גופנית, שמחה במה שמביאה אתה הצמיחה, נוכחות ערה ויכולת לפעול בעולם.

 

אני חושבת שבגלל שהאושר נעשה מעין מצרך בשנים האחרונות- עם עשרות ספרי הדרכה להשגת האושר ומחקרים שמנסים להתחקות אחר הסיבות לאושר, נטשתי אותו לטובת השמחה. 

פעם, בהודו, על הר אחר, דברתי עם חבר טוב שכתב סיפורים, והתקומם, שרב הספרות עוסקת בכאב, ולא בשמחה. קונפליקטים מניעים, אמרתי לו אז. כמה אפשר לדבר על השמחה בלי לשקוע במי מנוחות?

היינו צעירים. כתבנו במחברות. חשבנו אז שנגאל מסבל בעזרת המדיטציה, שגילינו משהו שבזכותו נצוף על גבי אדוות האושר. מאז קרו הרבה דברים והוצאנו לאור ספרים שיש בהם מהשמחה ומהעצב, כי יש בנו צורות מכל וכל, ולמדנו להכיר שזה האנושי.

 

יואב מחזיק את הלל במים. יד אחת מתחת לבטנו, יד שניה מעל גבו. הלל שמח. קולו גופו ושתי עיניו. אני יושבת על החוף ומסתכלת בהם. תנועת השמחה מתפשטת בי כמים. מכל האפשרויות שבעולם, קרה הדבר הזה, האיש הזה, הילד הזה שלנו. נס גלוי.

 

אַתָּה מְלַמֵּד אֶת יַלְדֵּנוּ לִשְׂחוֹת

יָד אַחַת תַּחַת בִּטְנוֹ, הַשְּׁנִיָּה מֵעַל לְגַבּוֹ

תֶּפֶר הַתְּכֵלֶת בֵּין יַם-שָׁמַיִם עוֹבֵר מֵאֲחוֹרֵי קַו מָתְנֶיךָ.

נִלְהָב כָּל כֻּלּוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ אֲדָווֹת חַיּוּת

וּדְגֵי זָהָב צוֹהֲלִים בִּי.

 

זֶה שֶׁמֻּדְבָּר מְיֻחָד. זוֹ רַק שִׂמְחָתֵנוּ הַצְּנוּעָה:

נֵס הַמַּמָּשׁ עוֹמֵד עַל קְצוֹת לְשׁוֹנֵנוּ

וְכָל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת בִּכְפִיפָה אַחַת

אֶל מוּל הַקַּיָּם.

Please reload

פוסטים אחרונים

November 30, 2015

Please reload

ארכיון

Please reload

הרשמה לעדכונים