כוס קפה מאוחרת עם משורר התלם

קראתי על מותו של אלירז בבוקר יום שלישי. חשבתי: הייתי רוצה לשמוע ממנו איך זה. איך חוותה את המעבר תודעה ערה כשלו. איך היה מתאר את זה? אם הייתה מילה אחת שאפשר לשגר על גלויה מהשער הגדול, מה היא הייתה? באחד משיריו הוא כתב: "אם תאמרי לי, יש מקום מרגש בתוך השפה/ למילה אחת בלבד- יופי/ היא המילה". קורה לפעמים (פעמים נדירות) ששורה אחת היא בסיס יציב לחברות.

בערב מותו של ישראל אלירז, צלמתי שיר שלו והבאתי לסדנת הכתיבה שאותה אני מנחה. זה לא עניין מיסטי, זה דבר שקורה מפעם לפעם. בסדנה אחרת, אמרה לי אחת הכותבות, שחבל שהוא לא רואה איך הספר שלו נראה- זה היה מחמיא לו מאד- קרוע ומודבק בכמה שכבות סלוטייפ ומסומן בפתקיות ובאוזני סוד-כמוס. כל אחד היה רוצה לראות את הספר שלו ככה, כל כך משומש.

אמנם לא מיסטי, ובכל זאת, זה היה הערב האחרון שלו בעולם הזה, וכשמישהו קרוב מת (אפילו שזו קרבה חד-צדדית כביכול, זו עדיין קרבה), את חושבת- מה היה הדבר האחרון שאמרתי, שהוא אמר. השיר שצילמתי ערב מותו היה מאלה שלא שמתי לב אליהם עד עכשיו, וגם ברגע זה שבו אני כותבת ומחפשת את השיר, אינני מצליחה למצוא אותו. אני מדפדפת בספר 'דברים דחופים' ורואה משפטים שסימנתי: "אף אחד לא הכין אותי לסוף הילדות", "אני בא אל האמצע הרוצה בי", "מתי למדתי, מה שאבד לי/איננו בהכרח אבוד?", " למצוא בבוקר את הבית במקום שהונח אמש/ לא לגמרי עניין מובן מאליו". אני יכולה להתגורר בכל משפט כזה במשך עונה ארוכה.

קראתי לו, משורר התלם. יש מי שמחפשים שפה חדשה בכל ספר (עכשיו דמייני אותו הופך בביטוי: "להמציא את עצמך מחדש"). ישראל אלירז כתב מבאר אחת, חרש את אותו תלם, עונה אחר עונה. הוא סרב להלחנה של שיריו. יש להם מוזיקה משלהם, אמר. אני פותחת בספר: "העולם מחזיק בידי ואני לא"

אני חושבת שעלי לנטוש את חיפוש הרמזים. לתת לשיר האחרון להופיע בזמנו הנכון. לא לחפש בכח. מישהי לחשה לי ליד דלת, אחרי שהתוודיתי שעוד לא נפרדתי ממנו כמו שצריך: "הוא הרגיש שהוא עשה בחיים כל מה שהוא רצה". רצתה להניח את דעתי, ואולי על דעתי לנוח: לא תיכנס שיחה מן העבר האחר, די בגדה הזו. הרי אם היה יושב פה לידי, היה ודאי מחזיר אותי אל כתמי הקפה שנותרו במעלה הכוס, עתידות לא קוראים בתחתית אלא קרוב למקום שבו מונחות השפתיים. כשאת שותה, חשבי על יופיה של המילה לגימה. כל כך הרבה פנים חד-פעמיים בתנועה מתמדת סביבך. האביב יושב בתוך האביב כמו מים בתוך אגרטל. חשבי על הדברים שכל עוד, שבו בזמן. ה ש ת א ו ת היא הרי מילה שנמתחת כאופק.